אהרן ברק | תולדות חייו

תולדות חייו

ראשית חייו

נולד כ"אריק בריק" בקובנה שבליטא בנם היחיד של הירש (צבי), עורך דין, וליבה (לאה), מורה, ועבר את השואה בגטו קובנה[2] ובמסתור מחוץ לגטו. ניצל עם אמו בזכותו של חסיד אומות העולם[3]. בנאום שנשא במאי 2002[4] תיאר תקופה זו בחייו:

ביולי 1941, הייתי בן 5, כשהגרמנים כבשו את העיר קובנה בליטא, שם גרתי. הגיהנום בא עלינו.

הליטאים עשו בנו פוגרומים. היינו 25 אלף יהודים בקובנה, ולקחו אותנו לאחד הפרברים, שם עשו לנו "על השחיטה". הוכנסנו לכיכר בעיר שנקראה בשם המעניין "כיכר החוקה". רבים מתו בחנק, ברעב, ביריות ברחובות. שלטון החוק הפורמלי התקיים שם כי הכול עבד לפי פקודות.

בשנת 1943 הייתה האקציה של הילדים. חיסלו את כל הילדים. במעשה נסים נותרתי אני בחיים ובהצטברות של נסים מצאתי את עצמי יחד עם אמי אצל איכר ליטאי - חסיד אומות העולם - שהציל את חיינו, עד שבא הצבא האדום ושחרר אותנו מהגרמנים.

ב-1947 עלה עם הוריו לארץ ישראל ולמד בבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה בירושלים. לאחר מכן למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, במסגרת העתודה האקדמית, ובשנת 1958 הוענק לו תואר שני במשפטים. במקביל למד שם גם כלכלה ויחסים בינלאומיים. בשנים 1958–1960 שירת בצה"ל, בלשכת היועץ הכספי לרמטכ"ל. עם שחרורו מהצבא חזר ללמוד באוניברסיטה העברית, ובשנת 1963[5] סיים בהצטיינות את עבודת הדוקטורט, שנושאה "אחריות שילוחית וטובת המעביד", בהדרכת פרופ' גד טדסקי. במקביל, החל לעבוד כמתמחה של היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר, ואולם משזה החל לעסוק במשפט אייכמן, העדיף, בשל היותו ניצול שואה, שלא לעסוק בכך, ועבר לבקשתו לפרקליטות המדינה. לאחר סיום התמחותו, הוסמך כעורך דין.

קריירה אקדמית

בשנת 1966 נתמנה למרצה בכיר באוניברסיטה העברית[6]. את מחקר הפוסט דוקטורט השלים בשנים 19661967 בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת הרווארד. בשנת 1968 נתמנה לפרופסור חבר באוניברסיטה העברית[7], ושם ייסד את כתב העת משפטים. בשנת 1973 זכה בפרס קפלון, וב-1974 מונה לדיקן הפקולטה למשפטים. חתן פרס ישראל למדעי המשפט לשנת 1975 (בגיל 38, מהצעירים בזוכי הפרס). באותה שנה נבחר כחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. בשנת 1987 נבחר כחבר זר של האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים.

היועץ המשפטי לממשלה

יושבים, מימין לשמאל: עזר ויצמן, אנואר סאדאת, מנחם בגין, אהרן ברק, בעת שיחות השלום בקמפ דייוויד

בשנים 19751978 כיהן כיועץ המשפטי לממשלה, ביוזמתו של שר המשפטים, חיים צדוק. החלטות נודעות שלו בתפקיד זה:

בספטמבר 1978 צורף ברק על ידי ראש הממשלה, מנחם בגין, כיועץ משפטי לצוות המשא ומתן הישראלי, ובתפקידו זה סייע לגיבושם של הסכמי קמפ דייוויד[10][11]. ג'ימי קרטר אמר לאחר מכן שברק "עשה" את הסכם קמפ דייוויד[12].[דרוש מקור]

שופט בבית המשפט העליון

ב-22 בספטמבר 1978 החל לכהן כשופט בבית המשפט העליון, והיה הצעיר מבין השופטים.

נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, וראש הממשלה בנימין נתניהו, במהלך טקס בבית המשפט העליון לציון 50 שנה לבתי המשפט בישראל

בשנים 19821983 היה חבר בוועדת כהן, ועדת חקירה ממלכתית שהוקמה בעקבות טבח סברה ושתילה. כחלק ממסקנות הוועדה הועבר שר הביטחון, אריאל שרון, מתפקידו, תוך המלצה שלא למנותו עוד לתפקיד זה. בשנת 1993, עם פרישת המשנה לנשיא מנחם אלון, מונה ברק כמשנה לנשיא במקומו, ועם פרישתו לגמלאות של הנשיא מאיר שמגר, ב-13 באוגוסט 1995, מונה ברק לנשיא בית המשפט העליון.

במהלך כהונתו הרחיב ברק את קשת הנושאים שבהם עסק בית המשפט העליון. הוא ביטל את מבחן זכות העמידה שבו הרבה בג"ץ להשתמש, והרחיב את מתחם השפיטות, ובכך פתח דלת לשורה של עתירות ציבוריות במגוון נושאים. פרופ' דפנה ברק-ארז ציינה:

אחת ההשפעות המשמעותיות ביותר של השופט ברק על המשפט הישראלי התבטאה בתמורה שהוביל בכל הנוגע לתחומי השפיטות. השופט ברק היה המחולל והמנהיג של התפיסה שלפיה דוקטרינת השפיטות המסורתית מגבילה באופן לא ראוי ולא נחוץ את התחומים שבהם בית המשפט עוסק. בהנהגתו של השופט ברק, בית המשפט העליון הרחיב במידה משמעותית את תחומי ההתערבות שלו[13].

במקביל קידם שורה של סטנדרטים – הן למנהל הציבורי (בעיקר סטנדרט סבירות ההחלטה המנהלית) והן במגזר הפרטי (סטנדרט תום הלב), תוך שהוא מטשטש את הגבולות בין השניים. מבקריו של ברק טוענים כי בכך פגע בית המשפט העליון שבהנהגתו ביציבות המשפטית, בעיקר במגזר הפרטי והעסקי (טענה שברק נוהג להשיב עליה במימרתו של קודמו בתפקיד משה זמורה "אמת ויציב – אמת עדיף").

החל משנת 1992 התמקד בקידום ובעיצוב המהפכה החוקתית (מונח שהוא טבע במאמר אקדמי שפרסם), שיצרו לדעתו חוקי היסוד העוסקים בזכויות האדם. לפי שיטתו של ברק, שאותה אימץ בית המשפט העליון, המהפכה החוקתית הביאה זכויות כדוגמת הזכות לשוויון, חופש העיסוק וחופש הביטוי למעמד של עליונות נורמטיבית, כאשר המהפכה החוקתית העניקה לבתי המשפט (לא רק בית המשפט העליון) סמכות לפסול חוקים שפוגעים באופן לא מידתי בזכויות המוגנות בחוקי היסוד. בכך, קבע ברק, הפכה מדינת ישראל מדמוקרטיה פרלמנטרית לדמוקרטיה פרלמנטרית חוקתית[14].

בעת כהונתו כנשיא בית המשפט, יישם ברק את תפיסת האקטיביזם השיפוטי, לפיה בית המשפט אינו חייב להסתפק בפרשנות החוק, אלא עליו גם להשלים את החסר ב'חקיקה שיפוטית', כנהוג במשפט המקובל, דבר שהקים לו מתנגדים רבים, בהם גם פוליטיקאים. הפרשן המשפטי פרופ' זאב סגל כתב ב-2004: "ברק, רואה בבג"ץ מעצב חברתי, הרבה מעבר לתפקידו הראשוני של בית המשפט כמכריע בסכסוכים. בית המשפט העליון בהנהגתו ממלא תפקיד מרכזי בעיצוב המשפט שאינו נופל בהרבה מזה של הכנסת. ברק הוא הכוח מוביל בבית המשפט, כשופט מפתח בו זה כרבע מאה וכ"שופט מס' 1" זה כעשר שנים."

ב-14 בספטמבר 2006, עם הגיעו לגיל פרישה, פרש ברק מבית המשפט העליון, ושלושה חודשים לאחר מכן פרסם את פסקי דינו האחרונים, בהם מספר תקדימים בנוגע לפיצויי נזיקין לתושבי השטחים, סיכולים ממוקדים[15], העדפת יוצאי צבא ובעלות בני זוג על דירתם.

במקביל לכהונתו בבית המשפט העליון היה ברק יושב ראש הוועדה שניסחה, במשך כעשרים שנה, את תזכיר חוק דיני ממונות (חוק הקודיפיקציה), שבא לאחד את עשרים וארבעה החוקים העיקריים במשפט האזרחי בישראל תחת חוק אחד, שאמור להיות הקודקס של המשפט האזרחי הישראלי.

המשך קריירה אקדמית

לאחר פרישתו מבית המשפט העליון, הצטרף ברק לסגל האקדמי של המרכז הבינתחומי הרצליה, והוא מלמד בתוכנית לתואר שני במסלול למשפט מסחרי. בנוסף, הוא ממשיך להעביר קורסים באוניברסיטת ייל האמריקנית.

בסוף 2007 הביע ברק התנגדות לשינויים שביקש שר המשפטים, דניאל פרידמן לחולל במערכת המשפט[16].

בעקבות קידומה של הצעת חוק יסוד: החקיקה בידי שרת המשפטים איילת שקד, שנועדה להסדיר בחוק את סמכותו של בית המשפט העליון לבטל חוקים של הכנסת ולהגביל את היכולת הזו במספר תנאים, אמר ברק בינואר 2018 כי גם אם הכנסת תקבע בחוק יסוד שאין בית המשפט העליון רשאי לבטל חוקים, יוכל בית המשפט העליון לבטל את חוקי הכנסת מכוח מגילת העצמאות.

על יחסו לציונות אמר:

על עצמי אני יכול להעיד שאני ציוני בכל רמ"ח אברי ושס"ה גידי ולא ציוני בנוסח אחד העם. ציוני הרצלייני. ציוני המאמין במדינת לאום יהודית שנועדה לפתור את הבעיה היהודית. ציוני החושב שמדינה דו-לאומית היא אסון. ציוני החושב שחוק השבות הוא לא חוק מפלה אלא חוק צודק הנותן מענה לזעקה של ההיסטוריה של העם היהודי. גם באופן אישי אני ציוני. האמן לי, היו לי הרבה הזדמנויות לא לשבת בארץ הזאת. האוניברסיטאות הטובות ביותר, שכר של מיליונים, אפילו שיפוט. אני דחיתי את כל ההצעות האלה ואפילו לא הירהרתי בהן מפני שאני ציוני. יש לי ארבעה ילדים. אחד האסונות הכי גדולים שעלולים לקרות לי הוא שילד שלי יירד מן הארץ והם כולם כאן.

ראיון לאהרן ברק, אזרח מודאג, באתר הארץ, 11.4.08

בדצמבר 2010 נחנך בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית "מרכז אהרן ברק למשפט בינתחומי". [17]

בדצמבר 2018 הביע דעתו בעניין חוק הלאום: "אני חושב שזה חוק חשוב אבל היה כדאי שיבוא בסוף תהליך כינון החוקה ולא באמצעו. ... נקודת המוצא שלי היא שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של עם היהודי. הסעיף הראשון בחוק הלאום מקובל עליי וגם בכמה פסקי דין כתבתי שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, תוך ציטוט של מגילת העצמאות. אבל עדיין קיימים היבטים של השוויון, שלא מטופלים מספיק בחוק." והוסיף: "אני מקבל שאין מקום להכניס התייחסות לשוויון בתוך חוק הלאום, משום שהשוויון נוגע לזכות האישית ומקומן של הזכויות האישיות הוא בחוקים אחרים. הבה נבטיח שזה יהיה חלק מהזכויות האישיות."[18]