תצהיר

תצהיר הוא מסמך בכתב, שתוכנו מיועד להוות תחליף לעדות הנמסרת בבית המשפט. זהו אמצעי הוכחה משפטי, הן במישור האזרחי והן במישור הפלילי כאשר עיקר השימוש בו הוא במישור האזרחי.

במקרים שבהם הדבר מותר, רשאי בעל דין בהליך משפטי להגיש את התצהיר במקום להביא את נותן התצהיר לעדות, וכך לחסוך מזמנו של נותן התצהיר. בעל הדין שכנגד יהיה רשאי לרוב לאחר מכן לחקור את המצהיר בחקירה נגדית.

תצהיר נחתם על ידי המצהיר, ואדם המוסמך לכך (כגון עורך דין) חייב לפגוש את המצהיר פנים אל פנים, ולאשר בשולי התצהיר שהוא מכיר את החותם באופן אישי או שזיהה את החותם על ידי תעודה מזהה. בנוסף המוסמך לכך צריך לאשר כי הוא הזהיר את החותם בדבר חובתו להצהיר את האמת וכי יהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק במידה והצהרתו איננה אמת.

אימות החתימה על התצהיר ייעשה באמצעות תעודה מזהה ואם מדובר בהיכרות אישית עם המצהיר ישנה אפשרות לאמת את חתימת המצהיר גם ללא תעודה מזהה.

סעיף 15 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971[1] קובע כי במקרה שאדם רשאי או נדרש להוכיח דבר כלשהו על ידי תצהיר בכתב, הרי שתצהיר כזה יהיה ראיה כשרה, וזאת לאחר שהמצהיר הוזהר כי עליו להצהיר את האמת וכי יהא צפוי לעונשים בחוק אם לא יעשה כן. תחילה יש להזהיר את המצהיר, ודרישה זו מהותית-עניינית, כלומר המצהיר חייב להיות מוזהר על תוכן תצהירו. לאחר מכן, האזהרה תאושר על פני התצהיר בידי אחד מאלה: שופט; דיין בבית דין דתי; היועץ המשפטי לממשלה או פרקליטים; עורך דין; ראש רשות מקומית.

פקודת הראיות ג קובעת כי דין תצהיר כדין הצהרה בשבועה.

החותם על תצהיר שקר עובר עבירה, וכאשר תצהיר שקר מוגש לבית המשפט דינו כדין עדות שקר.

רשם או שופט של בית משפט השלום, רשאי להשביע אדם או לקבל ממנו תצהיר.