משפט חוקתי בישראל

Gnome-colors-edit-find-replace.svg
יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: דף השיחה מדגים חלק מהבעיות.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

משפט חוקתי הוא הענף המשפטי העוסק בחוקים יסודיים, השולטים בתחום הכוחות והסמכות של רשויות הממשל השונות, ביחס לחקיקה וליישום של חוקים אחרים בידי הממשלה. חוקה מחייבת את הממשלה, ומגבילה את המצבים שבהם ניתן לחוקק ולפרש חוקים ולהחיל כוח.

עם הקמתה של מדינת ישראל נעשה ניסיון לחוקק חוקה על ידי האספה המכוננת (שקדמה לכנסת הראשונה) אבל ניסיון זה לא צלח, ולכן התקבלה "החלטת הררי" שקבעה כי המדינה תאשר חוקי יסוד, אשר לבסוף יקובצו כולם לחוקה אחת. לאורך העשורים הראשונים לקיומה של המדינה לא ניתן לחוקי היסוד מעמד גבוה יותר מאשר לחוקים רגילים והם נחשבו לשווי ערך להם (למעט לעניין "שריונם" בפני שינוי).

המצב השתנה בשנת 1992, עם חקיקת שני חוקי יסוד חדשים: חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. על בסיס חוקים אלו החליט בית המשפט העליון בשנת 1995 (בפסק דין בנק המזרחי), שחוקי היסוד כולם הם במדרגה עליונה מעל לחוקים רגילים ולמעשה ההתייחסות לכלל חוקי היסוד תהיה התייחסות כאל חוקה.

גם קודם לחקיקתם של חוקי היסוד ניתנו בישראל פסקי דין המבססים זכויות יסוד חוקתיות, בין השאר על פי מגילת העצמאות. צעד ראשון מסוג זה נעשה בבג"ץ קול העם משנת 1953, שבו נבחנו בישראל גבולותיו של חופש הביטוי כשהוא מתנגש עם ביטחון המדינה ושלום הציבור. בפסק דין מנומק ביסס השופט שמעון אגרנט את חופש הביטוי כזכות עילאית במשפט החוקתי בישראל, וקבע בזאת לממשיכי דרכו מאז את הדרך שבה ניתן להגן על זכויות האזרח וחופש הביטוי, כאשר הם מתנגשים עם אינטרסים אחרים, נוגדים.