מצב חירום

  • הצהרה 3972 של ריצ'רד ניקסון על מצב חירום לאומי, בעקבות שביתת עובדי הדואר ב-1970

    ממשלה יכולה להכריז כי המדינה נמצאת במצב חירום. בזמן מצב החירום הממשלה יכולה להשעות או לשנות את תפקוד וסמכויות הרשות המבצעת, המחוקקת והשופטת. בנוסף, מצב החירום מזהיר את האזרחים כי עליהם לשנות את אורח החיים הרגיל שלהם, וכן מפעיל את תוכניות החירום בארגונים הממשלתיים. הממשלה יכולה להכריז על מצב חירום בזמן אסון שנגרם על ידי הטבע או האדם, הפרות סדר על ידי אזרחים, הכרזת מלחמה או סכסוך מזוין פנימי או חיצוני.

    מצב חירום יכול להצדיק (או לתרץ) הגבלת זכויות אזרחיות המעוגנים בחוקי היסוד או החוקה של המדינה. אופן הביצוע משתנה בהתאם למדינה. חוקים בינלאומים מאפשרים למדינה להגביל זכויות, לדוגמה: מדינה יכולה לעצור ולהחזיק אזרחים ללא משפט. האמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות קובעת בחלק 2, סעיף 4, כי ניתן להגביל זכויות "רק כאשר מתקיים מצב חירום המאיים על חיי האומה" וגם אז לא ניתן לפגוע בזכות לחיים, החופש מעינויים ועבדות, חופש המחשבה והאמונה.[1]

    תל אביב במצב חירום ב-3 באוגוסט 1946 - חייל בריטי חמוש משגיח על התקבצות אנשים

    חלק מהמדינות הגדירו ניסיון לשינוי חוקה או חוקי חירום כלא חוקיים בזמן מצב חירום, בעוד מדינות אחרות מאפשרות לבצע שינויים אלה בכל עת.

    על פי האמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות, המדינות חייבות להודיע בצורה פומבית על מצב חירום. בנוסף לעדכן במיידית את המזכיר הכללי של האו"ם בסיבה למצב החירום, תאריך תחילתו וסיומו הצפוי של מצב החירום ופעולות שננקטו. למרות שההנחיה מופיעה באמנה, לעיתים קרובות היא לא מבוצעת.

    בנוסף למצב חירום במדינה, תקנות הבריאות הבינלאומיות מאפשרות לארגון הבריאות העולמי להכריז על מצב חירום בריאותי בינלאומי (אנ') במקרה של אירוע יוצא דופן (בדרך כלל מגפה) שעלול לסכן את בריאות הציבור במספר מדינות באמצעות התפשטות עולמית, ונדרשת עבורו תגובה בינלאומית מתואמת.

  • שימוש
  • חוקים למצב חירום במדינות שונות
  • הערות שוליים

הצהרה 3972 של ריצ'רד ניקסון על מצב חירום לאומי, בעקבות שביתת עובדי הדואר ב-1970

ממשלה יכולה להכריז כי המדינה נמצאת במצב חירום. בזמן מצב החירום הממשלה יכולה להשעות או לשנות את תפקוד וסמכויות הרשות המבצעת, המחוקקת והשופטת. בנוסף, מצב החירום מזהיר את האזרחים כי עליהם לשנות את אורח החיים הרגיל שלהם, וכן מפעיל את תוכניות החירום בארגונים הממשלתיים. הממשלה יכולה להכריז על מצב חירום בזמן אסון שנגרם על ידי הטבע או האדם, הפרות סדר על ידי אזרחים, הכרזת מלחמה או סכסוך מזוין פנימי או חיצוני.

מצב חירום יכול להצדיק (או לתרץ) הגבלת זכויות אזרחיות המעוגנים בחוקי היסוד או החוקה של המדינה. אופן הביצוע משתנה בהתאם למדינה. חוקים בינלאומים מאפשרים למדינה להגביל זכויות, לדוגמה: מדינה יכולה לעצור ולהחזיק אזרחים ללא משפט. האמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות קובעת בחלק 2, סעיף 4, כי ניתן להגביל זכויות "רק כאשר מתקיים מצב חירום המאיים על חיי האומה" וגם אז לא ניתן לפגוע בזכות לחיים, החופש מעינויים ועבדות, חופש המחשבה והאמונה.[1]

תל אביב במצב חירום ב-3 באוגוסט 1946 - חייל בריטי חמוש משגיח על התקבצות אנשים

חלק מהמדינות הגדירו ניסיון לשינוי חוקה או חוקי חירום כלא חוקיים בזמן מצב חירום, בעוד מדינות אחרות מאפשרות לבצע שינויים אלה בכל עת.

על פי האמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות, המדינות חייבות להודיע בצורה פומבית על מצב חירום. בנוסף לעדכן במיידית את המזכיר הכללי של האו"ם בסיבה למצב החירום, תאריך תחילתו וסיומו הצפוי של מצב החירום ופעולות שננקטו. למרות שההנחיה מופיעה באמנה, לעיתים קרובות היא לא מבוצעת.

בנוסף למצב חירום במדינה, תקנות הבריאות הבינלאומיות מאפשרות לארגון הבריאות העולמי להכריז על מצב חירום בריאותי בינלאומי (אנ') במקרה של אירוע יוצא דופן (בדרך כלל מגפה) שעלול לסכן את בריאות הציבור במספר מדינות באמצעות התפשטות עולמית, ונדרשת עבורו תגובה בינלאומית מתואמת.