יחסי אישות (הלכה)

יחסי אישות
(מקורות עיקריים)
מקראספר שמות, פרק כ"א, פסוק י'
משנהמשנה, מסכת כתובות, פרק ה', משנה ה'
תלמוד בבלימסכת נדרים, דף כ', עמוד ב'
משנה תורהספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק כ"א, הלכה ט' - טו
שולחן ערוךשולחן ערוך, אורח חיים, סימן ר"מ
שולחן ערוך, אבן העזר, סימן כ"ה
ושולחן ערוך, אבן העזר, סימן ע"ו
ספרי מניין המצוותספר המצוות לרמב"ם, לאו רס"ב
ספר החינוך, מצווה מ"ו
מקורות נוספיםאגרת הקודש המיוחסת לרמב"ן
בעלי הנפש לראב"ד, שער הקדושה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
חיבור האדם אל אישתו כראוי – [הרי הוא] בדמיון בריאת שמים וארץ... בניין העולם ויישובו, ונעשה בו שותף למעשה בראשית

– אגרת הקודש המיוחסת לרמב"ן, אות ב

"חתונה יהודית", ציורו של יוסף ישראלס, 1903

יחסי אישות (או בלשון חז"ל: תשמיש המיטה) הם יחסי מין בעגה יהודית הלכתית. בהלכה ישנה הדרכה מפורטת לגבי האופן שבו יש לקיים יחסי אישות, כולל התייחסות למקום, לתדירות, לעיתוי, וכן לדיבור, למחשבה ולכוונה בשעת קיום היחסים.

איש ואישה נשואים מחויבים זה לזה לקיום יחסי אישות, חוץ מזמן הנידה שבו הם אסורים זה על זה. תדירות חובת קיום היחסים בהלכה נקבעת באופן המותאם למצבם של בני הזוג. בהלכה ישנן דוגמאות הקובעות פרקי זמן של בין אחת ליום ועד אחת לחצי שנה, לפי עיסוקו של הבעל. מחויבותו של הבעל לקיום היחסים מכונה מצוות עונה, אך לפי הפסיקה די בכוונתו לשמח את אשתו באמצעות יחסי המין כדי להפוך אותם לדבר מצווה.

היהדות רואה את התשוקה ואת ההנאה ביחסי אישות כמרכיבים חיוביים, ובלבד שהשימוש בהם ייעשה גם לשם מצווה. השקפה זו נובעת מתוך גישה של קידוש החומר כשהוא נעשה בכוונה נכונה ובאופן של קדושה וצניעות. עם זאת, היו פוסקים שהתנגדו להפרזה ביחסי אישות, והרמב"ן מכנה את ה"שטוף בזימת אשתו" ומפריז בקיום יחסי אישות "נבל ברשות התורה".

יחסה של היהדות למין קשור באופן מהותי ליחסה לצרכים גופניים בכלל, כגון אכילה, שתייה וכדומה. הרמב"ם כותב כי האדם צריך לכוון כל מעשיו לידיעת הבורא ועבודתו, ובפרט שהאכילה, השתייה ואף הבעילה ייעשו לשם בריאות הגוף והנפש כאמצעי לעבודת הבורא[1], כמאמר הפסוק: "צדיק אוכל לשובע נפשו"[2].

תוכן עניינים