חרם דרבנו גרשום

חרם דרבנו גרשום (בראשי תיבות: חדר"ג) הוא שם כולל למספר תקנות שתיקן רבנו גרשום מאור הגולה, מגדולי חכמי לותרינגיה וראש ישיבת מגנצא, בקהילות אשכנז בשנת 1012 לספירה, וגזר על הפרתן עונש של חרם.

בנוגע למספר תקנות ישנן מחלוקות רבות[1]. ויש החולקים על הקביעה שרבנו גרשום הוא המקור הראשון לתקנות אלו.

נראה שתקנותיו של רבנו גרשום נעשו בכינוס של קהילות גרמניה, וכי רבנו גרשום לא התכוון מתחילה שתקנותיו תחייבנה את כל הדורות ואת כל הזמנים ורק מתוקף קבלת הקהילות על עצמן תקנות אלו, הן נחשבות כחובה[דרוש מקור].

בתקופתו של רבנו גרשום וביוזמתו, התאספו רבים מקהילות אשכנז וראשיה על מנת לתקן תקנות דתיות הנוגעות לחיי החברה והמשפחה. עיקרן של התקנות עסק במבנה הנישואין, בעיקר כאלה הנוגעים למעמד האישה, בהתאמה לחברה בה חיו[2][3]. התקנות עצמן לא נודעו במקורן, אלא מובאות בספרי הפוסקים המאוחרים יותר, בחלק מהמקורות הן מובאות באותה צורה, ובחלק מהם ישנם שינויים. מספר התקנות המרכזיות הוא עשר, ובמקורות אחרים הובאו עוד שש תקנות[1].

עניין החרם עצמו מוזכר בספרות התורנית המאוחרת לרבנו גרשום, ואין בידינו מקור אחיד מזמנו של רבנו גרשום. בין הרבנים שהזכירו את החרם: רש"י[4], רבנו ניסים[5], הרא"ש[6], רבי יוסף קארו[7] ועוד[8], מהם מצדדים ומהם[9] שמזכירים אותו ככזה שלא התקבל בכל קהילות ישראל.