חזקה (פרזומפציה)

חֲזָקָה (פרזומפציה) היא מונח משפטי לפיו יש להניח כנתון נכונותה של עובדה מסוימת, או קיומו של מצב עובדתי מסוים. ישנן חזקות הניתנות לסתירה, כך שניתן להוכיח שאינן נכונות. ישנן חזקות שאינן ניתנות לסתירה. חזקות אלו נקראות "חזקות חלוטות". כך, למשל, קובע הדין הישראלי כי החותם על דיווח למס הכנסה, חזקה עליו שהוא מודע לתכנו של המסמך עליו חתם, וחזקה זו אינה ניתנת לסתירה.

דוגמאות לחזקות ידועות מן המשפט:

  • חזקת החפות, לפיה כל אדם הוא חף מפשע אלא אם כן הוכחה אשמתו.
  • חזקת ידיעת החוק, הקיימת במשפט הפלילי ולפיה כל אדם יודע את החוק. מחזקה זו נגזרת הקביעה בסעיף 34יט לחוק העונשין, כי אי ידיעת החוק אינה פוטרת מאחריות פלילית והתנהגות בניגוד לו תגרור ענישה.
  • חזקת תקינות מעשי המינהל, לפיה מעשי רשות ציבורית תקינים מינהלית, כל עוד לא הוכח אחרת.
  • חזקת האבהות מן המשפט העברי לפיה "רוב בעילות אחר הבעל[1]", ולפיכך ילדם של בני זוג שנולד לקשר הנישואין הוא ילדו של הבעל ולא של אחר.

לחזקות משפטיות, נזקקים כאמצעי הוכחה עקיפה, כשאין ראיות שיבססו במישרין את הטעון הוכחה. החזקה באה ללמד על התקיימות מושא ההוכחה בעקיפין מהתקיימות נתונים חיצוניים לו, שהם, כשלעצמם, טעונים הוכחה.

במבנה כל חזקה מצויים שני מרכיבים: האחד, המתבטא בנתונים, הוא המרכיב היסודי, שמתוך התקיימותו ותוכנו מסתברת, בבחינת מסקנה, התקיימות המרכיב השני, המהווה את מושא ההוכחה. הזיקה הראייתית של המרכיב השני למרכיב הראשון היא החזקה עצמה, הפרזומפציה.