חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו
תאריך לועזי17 במרץ 1992
תאריך עבריי"ב באדר ב' התשנ"ב
כנסתשתים עשרה
מספר תומכים32
מספר מתנגדים21
עיקרי החוק

הגנה על זכויות אדם עיקריות:

  • הגנה על חייו, גופו וכבודו של אדם
  • הגנה על קניינו של אדם
  • הגנה על פרטיות האדם
נוסח מלאאתר הכנסת

חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו הוא חוק יסוד שנועד להגן על זכויות האדם העיקריות במדינת ישראל. כפי שכותרתו מבהירה, החוק קובע את כבוד האדם ואת חירותו כערכי היסוד מהן נגזרות זכויות האדם המוגנות בחוק היסוד, שהתקבל כ"מגילת זכויות האדם" של המשפט הישראלי. אין בחוק היסוד סעיפים משוריינים, והכנסת יכולה לשנותו ברוב רגיל. החוק נחקק בשלהי ימי הכנסת השתים עשרה, ב-17 במרץ 1992.

לפי תפיסתם של רבים משופטי בית-המשפט העליון, ובראשם הנשיא אהרן ברק, כינונו של חוק יסוד זה ושל חוק יסוד: חופש העיסוק החלו את המהפכה החוקתית, כי הכנסת העניקה לשני חוקי יסוד אלה מעמד על-חוקי, שעל-פיו ניתנה לבתי המשפט הסמכות להכריז על בטלותו של חוק העומד בסתירה לחוקי יסוד אלה. לפי טענה זו, עם חקיקת חוקי יסוד אלה חל שינוי מהותי במעמדן של זכויות האדם בישראל. גישה זו באה לידי ביטוי בפסיקותיו של בית המשפט העליון, שבמהלך השנים ביטל כ-15 מעשי חקיקה שעמדו בסתירה לחוקי היסוד הללו. מנגד, משפטנים רבים ושרי המשפטים, חיים רמון, דניאל פרידמן ואיילת שקד, מתנגדים לתפיסה זו וטוענים שברק עיוות את כוונת חברי הכנסת. נשיא בית המשפט העליון לשעבר משה לנדוי, שהחזיק בעמדה דומה, אמר כי "המהפכה החוקתית לא הייתה ולא נבראה".[1]