חוקה (ישראל)

למדינת ישראל אין חוקה אחידה[1], אך במהלך שנות קיומה נחקקו בה, בהתאם להחלטת הררי שהתקבלה באספה המכוננת, חוקי יסוד אחדים, העוסקים בסדרי השלטון ובזכויות האדם, כתחליף לחוקה אחידה. במקביל למהלך זה הועלו במשך השנים הצעות רבות לחקיקתה של חוקה אחידה, אך הן לא מומשו.

במשך שנים רבות לא הובהרה השאלה מה מעמדם המדויק של חוקי יסוד. חלקם זכו ליחס כשל חוק רגיל אחדים זכו לשריון של חוק היסוד כולו או סעיפים מסוימים בו. בפסק דין בנק המזרחי קבע בג"ץ, שיש בכחה של הכנסת לחוקק חוקה[2] ושלחוקי היסוד שחוקקה הכנסת ישנו מעמד של חוקה פורמלית[3]. על כן, חוקי היסוד הם המדרג הנורמטיבי העליון של החקיקה הישראלית וניתן להגביל באמצעותם את תוכנה של חקיקה עתידה, והגבלה כזו עומדת בעקרון החוקיות. כתוצאה מכך, הביקורת השיפוטית על חוקים רגילים נהפכה מהותית ולא טכנית כמו בעבר. את המהלך הוביל נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק בהסכמת הנשיא הקודם שמגר. השופט חשין שהיה בדעת מיעוט התנגד לתפיסה זו.