גבולות מדינת ישראל

  • מפת ישראל

    הים התיכון
    ירושלים
    נצרת
    טבריה
    חיפה
    נהריה
    חדרה
    נתניה
    תל אביב-יפו
    בת ים
    ראשון לציון
    אשדוד
    אשקלון
    באר שבע
    דימונה
    אילת
    הנגב
    רצועת עזה
    לבנון
    סוריה
    ירדן
    מצרים
    יהודה ושומרון
    הגולן
    ים המלח
    הכנרת
    ים סוף

    גבולות מדינת ישראל מגדירים את השטח עליו חל המשפט, השיפוט והמנהל של המדינה וכן את השטחים שבהם היא מחזיקה בתפיסה לוחמתית.

    מדינת ישראל גובלת בארבע מדינות: לבנון, סוריה, ירדן ומצרים, וכן ברצועת עזה ובאזור יהודה ושומרון, בו נחלקות הסמכויות השלטוניות בין הרשות הפלסטינית וישראל. לישראל גם שלושה גבולות ימיים, בים התיכון, בים המלח ובים סוף, בהם יש חשיבות לגבול המים הטריטוריאליים ולגבול המים הכלכליים של ישראל.

    מדינת ישראל לא הצהירה על גבולותיה במגילת העצמאות שלה. הגבולות נקבעו בתהליך הדרגתי, שראשיתו בהסכם סייקס-פיקו בין המעצמות ששלטו באזור כ-30 שנה קודם להכרזת המדינה, המשכו בכתב המנדט, עבור בתוכנית החלוקה, מלחמת העצמאות, סעיף 1 לפקודת שטח השיפוט והסמכויות תש"ח-1948[1] - חקיקה של מועצת המדינה הזמנית, ובהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות, לאורם נקבע הקו הירוק - גבולה בפועל של ישראל עד למלחמת ששת הימים. במלחמה זו כבשה ישראל שטחים נרחבים משכנותיה - סוריה, ירדן ומצרים. הסכם השלום בין ישראל למצרים, במסגרתו חזר חצי האי סיני לשליטת מצרים, הביא להסכמה על גבול ישראל-מצרים. הסכם השלום בין ישראל לירדן הביא לייצוב קו הגבול בין ישראל לירדן, תוך הסכמה על שינויים זעירים בו.

    חלק מגבולותיה של מדינת ישראל נחשבים כגבולות זמניים: "קווי שביתת נשק", "קוי הפרדת כוחות" או "קווי הפסקת אש". שליטתה של ישראל ברמת הגולן נמצאת בלב המחלוקת בין ישראל לסוריה על גבולן המשותף. על הגבול בין ישראל ללבנון קיימת הסכמה, למעט שטח קטן של חוות שבעא. מאז שנות ה-90 מתקיים משא ומתן בין ישראל לרשות הפלסטינית על קביעת גבול ביניהן.

  • אורך הגבולות
  • אירועים ותהליכים היסטוריים
  • מעמדם המשפטי של הגבולות
  • גבול הצפון - סוריה ולבנון
  • הגבול המזרחי
  • גבול הדרום
  • גבולות ימיים
  • ראו גם
  • לקריאה נוספת
  • קישורים חיצוניים
  • הערות שוליים

גבולות מדינת ישראל מגדירים את השטח עליו חל המשפט, השיפוט והמנהל של המדינה וכן את השטחים שבהם היא מחזיקה בתפיסה לוחמתית.

מדינת ישראל גובלת בארבע מדינות: לבנון, סוריה, ירדן ומצרים, וכן ברצועת עזה ובאזור יהודה ושומרון, בו נחלקות הסמכויות השלטוניות בין הרשות הפלסטינית וישראל. לישראל גם שלושה גבולות ימיים, בים התיכון, בים המלח ובים סוף, בהם יש חשיבות לגבול המים הטריטוריאליים ולגבול המים הכלכליים של ישראל.

מדינת ישראל לא הצהירה על גבולותיה במגילת העצמאות שלה. הגבולות נקבעו בתהליך הדרגתי, שראשיתו בהסכם סייקס-פיקו בין המעצמות ששלטו באזור כ-30 שנה קודם להכרזת המדינה, המשכו בכתב המנדט, עבור בתוכנית החלוקה, מלחמת העצמאות, סעיף 1 לפקודת שטח השיפוט והסמכויות תש"ח-1948[1] - חקיקה של מועצת המדינה הזמנית, ובהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות, לאורם נקבע הקו הירוק - גבולה בפועל של ישראל עד למלחמת ששת הימים. במלחמה זו כבשה ישראל שטחים נרחבים משכנותיה - סוריה, ירדן ומצרים. הסכם השלום בין ישראל למצרים, במסגרתו חזר חצי האי סיני לשליטת מצרים, הביא להסכמה על גבול ישראל-מצרים. הסכם השלום בין ישראל לירדן הביא לייצוב קו הגבול בין ישראל לירדן, תוך הסכמה על שינויים זעירים בו.

חלק מגבולותיה של מדינת ישראל נחשבים כגבולות זמניים: "קווי שביתת נשק", "קוי הפרדת כוחות" או "קווי הפסקת אש". שליטתה של ישראל ברמת הגולן נמצאת בלב המחלוקת בין ישראל לסוריה על גבולן המשותף. על הגבול בין ישראל ללבנון קיימת הסכמה, למעט שטח קטן של חוות שבעא. מאז שנות ה-90 מתקיים משא ומתן בין ישראל לרשות הפלסטינית על קביעת גבול ביניהן.