באביזם
English: Bábism

באביזם או "באביות", באביה", "הדת הבאבית" (פרסית: بابیه, آئین بیانی או آیین بابی) היא תנועה דתית ששגשגה בפרס ובחלקים מסוימים של האימפריה העות'מאנית בין השנים 1844–1852 והתפצלה מהאסלאם.[1] האמונה הבאבית נוסדה ב-1844 על ידי סיד עלי מוחמד שיראזי, שכינה את עצמו "בּאב" ("שער" בערבית ובפרסית), בשל אמונתו כי הוא השער אל האמאם הנעלם, אמונה המתייחסת לנושא מרכזי בתאולוגיה השיעית. מפרס התפשטה האמונה הבאבית גם ברחבי האימפריה העות'מאנית.

בשלב מאוחר יותר, החל הבאב לטעון כי הוא לא רק שער לאמאם הנעלם, אלא כי שער לאלוהות המתגלה ממש. עמדה זו עוררה מחלוקת חריפה עם אנשי דת מוסלמיים והתנגדות עזה מצד השלטונות. חסידי הכת נחשבו על ידי השלטונות המוסלמים לכופרים, הבאב הוצא להורג (1850) והם סבלו רדיפות קשות. לאחר מותו של הבאב, ב-1866 נגלעה מחלוקת בקרב קהילת המאמינים בנוגע לזהות יורשו של הבאב כמנהיג התנועה. מפלג אחד של האמונה הבאבית צמחה האמונה הבהאית, ומן הפלג השני צמחה תנועה המתכנה בפי חבריה באבים-אזלים.